"זהו זמר פשוט גם תמוה, אין ראשית לו וסוף והמשך, זימרנוהו בלי דעת מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך. זימרנוהו כך סתם זה מוזר, כי דבר מה התרונן בו ושר…" (מתוך השיר אליפלט,

ביון עוסק בתעלומה. כיצד תופעה שמקבלת קלט של רשמי חושים מרגישה עצמה בעלת קיום עצמי וממשי? את הקלט המגיע מרשמי החושים הוא מדמיין כגולמי, מעין אותות בינריים-חשמליים-פיזיקליים, ריצודים נטולי משמעות. ומהעבר השני, האדם

ביון דן ב-אמת וטובע את המושג O כדי לסמן את ההתרחשות עצמה – הממשית, זאת שקודמת להמשגה, לסימון ולידיעה באמצעות החושים. בהקשר הטיפולי מדובר באמת הרגשית של פגישה – זאת שיושבת בחדר ואינה

יוצא לי לחשוב שההתמקמות שלי כמדריך קשורה להכרה שלי במגבלותיי כמטפל. כמטפל אינך יכול לחרוג ממידתך כאדם (כך לפחות אני חש). אתה מי שאתה, על מידותייך, מסעך כאדם, יכולותייך/מגבלותייך והישגיך/כישלונותייך הפנימיים והחיצוניים. אותה

ויניקוט וביון, כל אחד בדרכו, תיארו בכתביהם תנועה נפשית בסיסית. מדובר בתנועת חיים, שמשקפת בריאות וצמיחה, מעין פעימת דופק הקשורה לדרך-הטבע. אצל ויניקוט תנועה זו מתאפשרת בזכות אמון, ואצל ביון בזכות אמונה. ויניקוט:

מבין התיאוריות הפסיכואנליטיות אני מתחבר לניסוחים התאורטיים של ויניקוט. האישיות שלו מדברת אליי ועבודתו כמטפל מלמדת. כאשר אתה קורא תאורטיקן, אתה נושם משהו ממהותו כאדם. ויניקוט הוא אחד מאלה, שאני מוכן להכניס פנימה.

למדתי לסלוח לכלב. אם לא לקבלו, לפחות להבינו. לעיתים, להעריך נאמנותו. כלב הצמוד לאדוניו (הבנתי אט אט) אינו כלב. כלב הצמוד לאדוניו הוא כלי, המתמיר מיידית את חרדת המפגש בין זרים לתוקפנות. אולי

כשמדובר בביון אני תמיד חש שחייבים להתחיל במילה "אמת". מייד אחר כך יש להציג את O (האינסופי, הממשי, המתהווה, האלוהי, האמת הרגשית של פגישה טיפולית) ואת הקשר המתוח בין O לבין K (Knowledge).

1) וחודש אחד פתאום הופיעו על כולנו חבורות כחולות משום מה בצד השמאלי של הגוף והיינו נשים מוכות. פעמים אחרות היינו מנוצלות מינית ובאחרות הפכנו סוטים. ופעם אחת הפכנו אופטימיים חסרי תקנה והאמנו