לכל נואם מוקצבות לא יותר מ 19 דקות, אולם ג'ון פרנסיס בוחר לעלות עם בנג'ו ולנגן לקהל במשך כשתי דקות. אצבעותיו פורטות במהירות ומפיקות צלילים נקיים. הוא נראה נינוח לגמרי, למרות המעמד המחייב ואת נוכחותו אופפת מעין אווריריות. נדמה כאילו הנקבוביות בגופו נשארות קשובות ופתוחות למרות שהוא מפיק צלילים. מייד רואים שאיכותו שונה לחלוטין מאותם מכשירי קשר צבאיים שבהם כאשר מישהו מדבר אי אפשר להתערב באמצע. במכשירים אלה כל זמן שכפתור השידור לחוץ המדבר אינו יכול לשמוע אף אחד אחר מלבדו.

הוא מסיים לנגן, מודה לקהל ומתחיל לחלוק את סיפורו. בשנת 1971, כאשר היה בשנות העשרים לחייו הוא חזה בשתי מיכליות דלק מתנגשות מתחת לגשר הזהב בסן-פרנסיסקו. כמות אדירה של דלק נשפכה לים ויצרה כתם שחור בגודל אדיר. החזיון הזה הכאיב לו עד כדי כך שהוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו. הוא החליט להפסיק לנסוע בכלי רכב ממונעים. בעת שהלך לאורך הרחוב הראשי בעיירה הקטנה שבה חי נהגו אנשים לעצור לידו את רכבם ולהתווכח איתו. הם טענו, בחצי חיוך, שהוא בטח הולך בכדי לגרום להם להרגיש רע ובגלל שהוא אוהב להתווכח. עם הזמן הוא ראה שאולי יש משהו בדבריהם. הוא באמת אהב להתווכח ובסתר ליבו אף ציפה שכל האנשים ינהגו כמוהו. הוא גם ראה מה קורה לו בזמן ויכוח. הוא הבחין שהוא מקשיב רק עד לנקודה שבה מוחו בונה טיעון-נגד ושאחרי נקודה זו הוא עושה עצמו מקשיב אך למעשה מאבד עניין. הבחנה זו הובילה אותו לקחת החלטה נוספת. הוא החליט לשתוק למשך יום שלם.

ג'ון פרנסיס מספר שבמשך אותו יום של שתיקה הוא למד מאנשים כל כך הרבה שהוא מייד החליט לשתוק עוד יום. זה הרגיש לו כל כך טוב אז הוא החליט שהוא ישתוק מספר חודשים – עד ליום ההולדת שלו. בסופו של דבר הוא שתק 17 שנה! ביום שהוא שב לדבר התכנסו בני משפחתו ומכריו הקרובים. כאשר הוא החל לדבר הוא הפנה את מבטו לאחור כי הוא חשב שמישהו מאחוריו מדבר. עד כדי כך קולו היה זר לו.

במשך אותן שנים של שתיקה והליכה הוא לא עצר מלכת. נושא איכות הסביבה היה בנפשו והוא החליט ללמוד אותו באוניברסיטה. הוא קבע ראיון באחת האוניברסיטות, כנראה דרך מכתב או פקס, והחל ללכת לשם. כעבור מספר חודשים הגיע, התראיין איכשהו והחל את לימודיו. באוניברסיטאות אחרות שגם אליהן הלך במשך חודשים רבים סיים תואר שני ואף דוקטורט בתחום. במהלך הדוקטורט, נדרש ללמד סטודנטים ועשה זאת בעיקר באמצעות תנועות ידיים ונגינת בנג'ו. הרישום לשיעוריו היה מפוצץ.

הוא התקבל לעבודה באו"ם ובמסגרת תפקידו אף כתב תקנות הקשורות לזיהום עבור משרד הימיה האמריקאי. אם מישהו היה אומר לו, שנים קודם לכן, שבשביל להשפיע על נושא הזיהום הימי כדאי לו להתחיל ללכת ולשתוק, הוא היה חושב שהוא משוגע. אולם זה בדיוק מה שקרה. הכאב האישי שלו, הכמיהה להשפיע והחלטותיו איכשהו הובילו אותו לתפקיד משמעותי ורב השפעה. במסגרת תפקידו הוא הבין שנדר השתיקה שלו מצמצם כעת את אפשרויות ההשפעה שלו ולכן בחר לחזור ולדבר. עם זאת הוא עדיין לא נסע בכלי רכב ממונעים. שנים לאחר מכן הבשילה אצלו ההכרה שגם החלטתו להמנע מנסיעה ממונעת מהווה כבר סוג של כלא. כלא שאינו מאפשר לו להשפיע כפי שהיה רוצה.

אחת התובנות אותן היה לו הכי חשוב לחלוק עם משתתפי הכנס (ועם כלל האנושות) קשורה לאיכות הסביבה הפנימית: לאקולוגיה בין-אישית. במהלך שנות השתיקה והנדודים שלו ג'ון פרנסיס הבין שמה שמסכן את העולם יותר מכל הינו הזיהום שבתקשורת הבין אישית. הוא הבין שהבעיה האקולוגית האמיתית אינה בחוץ אלא בפנים. הוא הבין שאפילו אם יושקעו מאמצים טכנולוגיים אדירים בקידום הסביבה זה לא יהיה מספיק. גגות סולריים, התפלת מים, מכוניות חשמליות ואפילו התקנות הנוגעות לזיהום ימי אותן ג'ון פרנסיס כותב בעצמו, כל אלה חשובים מאוד אך אינם מספיקים. לעיתים הם אפילו עלולים להוות עוד דרך שהאנושות יצרה על מנת להמנע ממבט פנימה, מעבודה פנימית ומשינוי אמיתי ובר-קיימא. המסר הזה חשוב במיוחד מפני שבקהל הספציפי של TED מצויים אנשי טכנולוגיה, ממציאים ומדענים מובילים רבים. מבריקים ככל שיהיו, הדיבור הפשוט והברור על חשיבותה של אקולוגיה פנימית ובין-אישית מספק להם פרספקטיבה שונה וייחודית.

המסר של ג'ון פרנסיס קשור להקשבה, לתקשורת ולאנושיות ואף מלמד משהו על אפשרויות מסע החיים של כל אחד מאיתנו. יש משהו אמין ומרגש בדרך שבה הוא נושא את נאומו. הוא חסר מאמץ ושזור בהומור עצמי נטול ציניות. נראה כאילו גם היום מצויה בו אותה כמיהת-לב לעשות משהו בעל משמעות. הוא בחר לסיים את דבריו עם מספר שניות של שקט.

 יקיר קריצ'מן 2009 ©