מבין התיאוריות הפסיכואנליטיות אני מתחבר לניסוחים התאורטיים של ויניקוט. האישיות שלו מדברת אליי ועבודתו כמטפל מלמדת. כאשר אתה קורא תאורטיקן, אתה נושם משהו ממהותו כאדם. ויניקוט הוא אחד מאלה, שאני מוכן להכניס פנימה. עוברת תחושה שהמידתיות שלו כאדם, יכולה להרחיב את האישיות. נראה שהוא חש בתוכו חווית חיים שלא קיבלה כיסוי על ידי התאוריות של פרויד ושל קליין, שהוא רצה לנסח ולתת לה ביטוי; חוויה שהייתה בה מידה של חירות, הנאה ומשחקיות. אני חושב שאחד הקשיים בהבנה של ויניקוט, קשור לכך שהוא מתאר אפשרות של בריאות, שאינה ניתנת להבנה קוגניטיבית.  

קריאה תאורטית הפכה להיות חלק אמיתי (ולא כפוי) מחיי, בשלב יחסית מאוחר, רק אחרי שקראתי את הפרק "לחלום, לשחק ולחיות" [פרק 2 מתוך "משחק ומציאות" של ויניקוט]. עד אז, נדרשתי לקרוא חומר מקצועי רב אולם לא חשתי שהוא נספג. זה הרגיש כמו החומר שלומדים לבגרויות, ששבוע אחריהן הוא נעלם בלי להשאיר סימן. זה היה כרוך במאמץ וזה לא היה מהנה או מזין.

את הפרק של ויניקוט קראתי במקרה בזמן שסרקתי חומרים לקראת בחינת ההתמחות שלי. השילוב בינו לבין המאמר הקאנוני "בלבול השפות" של פרנצי השפיע עלי מאוד. בעקבותיהם התנסחה לי ידיעה קדומה – שהנפש עלולה לאבד צורה ו"להיגזר" לתצורת נפש אחרת באופן הגנתי-אוטומטי. ב"בלבול השפות" זה קורה כתוצאה מפגיעה מינית. דרך ויניקוט אפשר להבין שהתרחשות שכזאת עלולה להיות מוקדמת, ולאו דוקא תוצאה של פגיעה מינית. מבחינת ויניקוט, עשוי להיות חוסר רגיל בהחזקה, שבהצטברותו הופך טראומטי. ההיעדר נחווה כאלים, והנפש המוחלשת אינה מסוגלת להחזיק את התהוותה. אני זוכר שערב אחד, לאחר קריאה, חדרה אלי הבנה רגשית וטלטלה אותי. הקפתי את ביתי מספר פעמים כאשר אני אחוז ברטטים-רעידות שהעידו שמשהו נקלט ברמה הגופנית ועושה שינוי בכלי הגופני-נפשי. מאז נפתחתי לקריאה תאורטית.

באותה תקופה (לפני בחינת התמחות) קראתי גם דברים שהייתי חייב לקרוא, למרות שלא רציתי. הם השאירו חריצים מסוימים ברמה קוגניטיבית אבל לא חדרו לבשר הנפש. לעיתים קראתי ללא כל התחשבות ברגשותיי ובתהליכים האיטיים-יותר שלהם. תחת חרדת הבחינה הפכתי, לעיתים, למפטם אווזים פסיכופתי, הדוחף חומר תאורטי לגרונו. לא תמיד קל להבחין בתגובות הרגשיות-גופניות לחומר שאותו אנו קוראים, ולתת להן מקום אמיתי. המהירות של הקליטה הקוגניטיבית אינה מתואמת עם מהירות העיבוד הרגשי וזה יוצר בעיות. הבעיות הנולדות מתוך פער זה הן, כמובן, רחבות בהרבה מאלה הקשורות לקריאת חומר תאורטי.

קוהוט, למשל, מעורר בי תחושה שונה, למרות שהוא ניסח רעיונות דומים לאלה של ויניקוט. יתכן שאני חש בתהודה אישיותית אחרת. זאת כמובן תחושה אישית. אני מכיר ומוקיר אנשים שאוהבים את קוהוט, ומעריך את חדשנותם, עומקם ושימושיותם של רעיונותיו. ויניקוט מרגיש לי כמו אמא ושאמאן, אחד ששמר על מגע מתמיד עם תחושת פרדוקס, שרגישותו מבוססת על גופניות וערסול. קוהוט מרגיש לי יותר אבהי והנדסי. רוחניותו נותנת לי תחושה פחות פרדוקסלית, כזאת שעלולה לקרוס להצדקה עצמית, ואני חש שרגישותו מבוססת על גאונות ופגיעות. משהו בעייתי לי עם הנוסחאות של עוול = זעם, למרות היותן נכונות ושימושיות. האם קוהוט מטפח אשליה בדבר אפשרות קיומה של סביבה נטולת עוול שבה זעם נרקסיסטי אינו נדרש להתעורר? נראה לי, שכל חיים כוללים עוולות שלעולם לא יקבלו תיקוף או הכרה. האמת, הניסיון למצוא נקודת תורפה תאורטית הוא עקר, הרי לכל תאורטיקן ותאוריה יש נקודות תורפה. קוהוט האדם, כפי שנשימתי/נשמתי גוששת אותו דרך כתביו פשוט מרגיש לי אחר. איני יכול/מוכן לשאוף אותו פנימה ולהיות ניזון מכתביו באופן עמוק.

למרבית הניסוחים של אייגן ושל ביון, איני יכול לקרוא תאוריות, ואליהם אני הכי מתחבר. הם מייצרים שפה שנותנת קדימות לחוויה, כפי שהיא נקלטת בכליהם. חוויה זו מנסה להישאר חיה ולא להיכפף תחת תיאוריה. הקושי במגע עם תאוריה קשור לקושי במגע עם כל כלי שאמור לשרת אותנו. אנו עלולים להיהפך משועבדים אליו. יחסי האדון-משרת עלולים להתהפך. מביון ומאייגן עוברת תחושה, שהחירות של זרם התודעה שלהם נשמרת. שהם עושים שימוש במבנים תיאורטיים בכדי לבטא את עצמם. עוד מורגש שהם אינם כפופים למדעיות-אובייקטיביות-אמפיריות-חילוניות. הם מחוץ לשדה השליטה-כבוד הפרוידיאני. בנוכחותם, כמו בנוכחות ויניקוט, אני יכול לנשום.

תיאוריה, לפי המילון, קשורה להשערה, התבוננות, או אוסף עקרונות העומדים בבסיסה של שיטה. היא מייצגת ניסיון להסביר או לייצג את פעולת המציאות, אולם תמיד יהיה קיים פער בינה לבין המציאות עצמה. הפרקטיקה הטיפולית הינה מעשה המתקיים במציאות. בתוכה, אדם, המוגדר המטפל, משאיל את עצמו לטובת תהליך, שבשאיפה ייטיב עם המטופל.

כל תיאוריה, היא רק תיאוריה – הצעה, השערה, התבוננות. התוקף שלה, מבחינתי, תלוי בשימושיות שלה ברגע טיפולי נתון. אם ברגע מסוים היא ניתנת לשימוש טיפולי, התוקף שלה מזדהר וזורח. תוקפה מזדהר ותקף באותו הרגע בלבד. לאחריו, מעמדה צונח למעמדו של כל פרט אחר בעולם – צורת הבננה, קליפת התפוז, סצנה מסדרה בטלוויזיה, שיעול של ילד, מחשבה שצפה במהלך השבוע, מעשיית ילדים, מיתוס יווני, הצורך לחבוש משקפי-ראייה, מרקמו של החול, תחושות הגוף באזור הצלעות, וכו'. גם קוהוט, פרויד, קליין ואחרים, יכולים להוכיח עצמם כשימושיים לעיתים. כל אחד מהם עשוי להזדהר ולזרוח לפתע לצורך שימוש טיפולי.

ובכל זאת, תיאוריה טובה, כזאת התואמת ומבהירה את נפשך שלך, נוטה לזרוח יותר. קריאה תאורטית עוזרת להרחיב את טווח הרגישות. היא תומכת ביכולת לנסח חוויות שונות של אנשים שונים. היא מתחברת ומחברת. היא יכולה להפוך לחלק מזרימת ההתהוות של המטפל וכך לזרום בתוך ההתהוות בקליניקה. במצב הקליני, אנו משתמשים בכל דבר שיכול לעזור, ותאוריה יכולה לעזור לנו לעזור. בקליניקה, אנו מכוונים עצמנו להיות מסוגלים לקיים יחסי משרת-אדון, כמו גם אדון-משרת. אנו מנסים להפוך למשרתו של זרם התהוות שהינו רחב מאיתנו, הזורם גם דרכנו. ובו-זמנית, אנו מנסים לא להפוך למשרתם של תאוריות. להשאיר אותן ככלים בשימושנו. ליבת המעשה הטיפולי, אינה תאורטית, ידענית או מחוכמת. היא נשענת על טווח רחב של עשייה (הוויה) ורק חלק קטן ממנה קשור ליכולת לדעת, להבין ולזכור תאוריות. אם נדרש משהו סביב תאוריה, הוא קשור ליכולת לטוות תאוריות חדשות תוך כדי תנועה.

לשמחתי (הרבה!), השלב המקצועי בו אני נמצא, אינו מחייב אותי לקרוא דבר. אני מרבה לקרוא, גם לצורך השיעורים התאורטיים שאני מעביר, וגם חומרים אחרים שמעניינים אותי. בכל קריאה עדיין נדרשות, ותמיד ידרשו השאלות: האם זה מזין אותי? האם זה מעניין אותי? מה אני חושב על מה שכתוב? אני ממליץ לכל אחד, לבדוק, מיהם הכותבים והכתבים שמזינים אותו, שמעניינים אותו, שעוזרים לו להבהיר את נפשו, שמשאילים עצמם לשימושו, שמאפשרים לו להישאר הוא, ולנשום.