ויניקוט וביון, כל אחד בדרכו, תיארו בכתביהם תנועה נפשית בסיסית. מדובר בתנועת חיים, שמשקפת בריאות וצמיחה, מעין פעימת דופק הקשורה לדרך-הטבע. אצל ויניקוט תנועה זו מתאפשרת בזכות אמון, ואצל ביון בזכות אמונה.

ויניקוט: התנועה הבסיסית אצל ויניקוט נעה בין פיזור לבין התגבשות. מבחינתו, אם קיימת סביבה טובה-דיה, סביבה שניתן לתת בה אמון, התינוק (ובהמשך, האדם המתפתח) יכול להרשות לעצמו לא להיות עסוק בהחזקה עצמית. תנאים אלו מאפשרים לתינוק לנוע לעבר התקיימות כפזורה במרחב ללא תודעת-עצמי, כמו ענן חלקיקי נטול גבולות מובחנים, מעין בהייה נפשית. מתוך מצב זה, באופן טבעי, מגיחה תנועת התגבשות, שלרוב מתגבשת סביב צורך או דחף. התינוק, שעטוף בסביבה טובה-דיה, יכול להרשות לתנועה בין שני מצבים אלה להתקיים. יש לו מספיק אמון במעטפת ההגנה שהסביבה תספק בשביל להתפזר, ומספיק אמון במענה החי של הסביבה, שיפגוש את דחפיו וצרכיו לכשאלו יתגבשו. זוהי סביבה שמסוגלת לספק את צרכיו גם סביב הוויה (being) וגם סביב עשייה (doing). התינוק עטוף במשהו שהוא בו זמנית חי, אותנטי, ולא שורדני, בפני עצמו, ובו זמנית, מסוגל להתאים את עצמו ולתמוך בטווחי ה Being – Doing של התינוק ללא חרדה, או מבלי שהתינוק יחוש בחרדה. לכך מתכוון ויניקוט כאשר הוא כותב שעל האמא-הטובה-דיה לתמוך במחוות הספונטניות של התינוק. המחוות הספונטניות אינן כוללות רק תנועות מכוונות מטרה או מונחות דחף, אלא גם תנועות התפזרות – מצבי הוויה. בתיאורי המקרה של ויניקוט, ניכר שהוא מסוגל היה לספק את התמיכה הזאת על טווחיה השונים.

את התנועה הזאת, בין התפזרות (היות פזורה במרחב ללא תודעת-עצמי) להתגבשות, אני מכנה "נשימת הנפש". אני חושב שזוהי התנועה , שבשפה של ויניקוט, עומדת בבסיס היכולת לשחק, להיות אותנטי, לחלום, ולחוש ממשי (גם לבד וגם בתוך יחסים). ככל שטווח התנועה רחב יותר ("נשימת הנפש" עמוקה יותר) כך יש תחושה רעננה יותר לקיום. הנפש הולכת עד פיזור מוחלט, מתאחדת עם האין ונעלמת כסובייקט ואז נושמת את עצמה כל הדרך לידי קיום נוכח ומחודש (גם מחודש כוחות, וגם גרסה חדשה). אני מדמיין תנועת מדוזה או כוכב ים כאשר אני חושב על התנועה הזאת. משהו שמתקדם בעזרת היכולת לנוע מהרפייה רכיכית-מימית המתאחדת באופן דיפוזי עם מי הים, אל תנופה של התגבשות-שרירית. ככל שטווח התנועה הזה נחתך, ותמיד יש חיתוך כלשהו, כך נחתכות היכולות הבריאות אותן מתאר ויניקוט. הנפש תאלץ לעסוק ברמה הגנתית כלשהי של החזקה עצמית או זיוף. לא תהיה אפשרות להרפות לתוך התפזרות ו/או גם לא להתגבש באופן אסרטיבי. בדרגות שונות של חומרה יכנסו מצבים נפשיים שויניקוט כינה, Game (בניגוד ל Play), פינטוז (בניגוד לחלימה), עצמי כוזב (בניגוד לאמיתי), וקושי לחוש ממשי וקיים (בין אם לבד ובין אם בתוך יחסים).

ביון: התנועה הבסיסית אצל ביון גם קשורה להלוך-ושוב בין פיזור והתגבשות, אולם אפיוניה שונים. ביון מנסה לתאר משהו קיומי יותר, בעל איכות מיסטית, הקשור לאחדות עם O. O (האמת, האינסופי, האלוהי) הוא מונח מטפיזי המתאר את זרימת ההתהוויות הטבעית; זרימה שאינה יכולה להיות ידועה, מאחר שהיא חורגת תמידית מהתודעה האנושית. זהו מונח הרחב מהאישי המרמז על כך שהעצמי האותנטי הינו חלק מזרימת התהוות רחבה יותר. כך, היות-אחד-עם-O הוא מצב שבו יש התיישרות (alignment) של תנועת העצמי עם תנועת הטבע. נקודת השקה בראשיתית בין תנועת הרצון העצמי לבין התהוותו של רצון האל. את התנועה התודעתית התומכת באפשרות של אחדות עם O מסמן ביון PS ↔ D. הוא שואל את העמדות של מלאני קליין (דפרסיבית-D, פרנואידית סכיזואידית-PS) בכדי לתאר משהו אחר – תנועה שאפשר לכנותה מטפיזית. מבחינתו, החלל הבראשיתי מפורק לרסיסים וחדור בחרדה קיומית (PS), כלומר, נקודת ההתחלה של כל פגישה טיפולית היא תמיד תוהו ובוהו לא ידוע. בהינתן מיומנות תודעתית מספקת (יכולת לשאת אי-ידיעה) עשוי להתרחש מפנה פתאומי בחלל, קפיצה קוואנטית אל עבר התגבשות והבנה (D). נקודת ההתגבשות היא הרגע שבו מצטללת העובדה הנבחרת, הבנה השופכת אור על הגשטלט של התרחשויות הפגישה עד לאותו הרגע. אל מיומנות זו מכוון ביון כאשר הוא מדבר על "ללא זיכרון ותשוקה", או כאשר הוא מדבר על אמונה, או נכון יותר על אמונה ב- O.

ויניקוט וביון: אצל ויניקוט, טווח התנועה הנפשי (עומק הנשימה הנפשית) תלוי בדרגת האמון בהחזקה הסביבתית. אצל ביון, התנועה PS ↔ D מתאפשרת בזכות אמונה. אמון קשור בהחזקה אנושית, במוכנות ליפול אחורה לזרועותיו של מישהו. אמונה קשורה בנוכחות מיסטית/אלוהית, במוכנות ליפול אחורה לזרועות האל.

הרעיונות של ויניקוט מנוסחים מתוך מרחב שיש בו תחושת אם. זהו מרחב שיש בו אפשרויות הנאה נטולות חרדה. מויניקוט עוברת תחושה של תנועה על ציר שהוא כל הזמן גם אופקי וגם אנכי, אולם האופקיות שבו נוכחת יותר. לא רק שהתמיכה הסביבתית (אופקיות) מאפשרת תנועה של נשימה נפשית (אנכיות). הנשימה הנפשית עצמה אינה מרגישה אנכית במובן הטהרני של המילה (כלומר אינה קשורה רק לחיבור לעצמי, לייעוד, לחיבור בין שמיים וארץ), אלא כל הזמן כוללת גם את המימד האופקי, המתרחב והבין-אישי. ההתפזרות של ויניקוט מצטיירת כהתפשטות דמוית ענן שהיא בו-זמנית אופקית ואנכית. בנוסף, הבריאות במיטבה, לפי גירסת ויניקוט, כוללת את המימד הבין-אישי, האופקי, כלומר את היכולת לשחק ביחד – לחוש ממשי ויצירתי בתוך יחסים, ואת היכולת להיות ניזון מאחרותו של האחר. זהו שילוב אופטימלי בין עצמיות ואחרות, אנכיות ואופקיות, זכריות ונקביות, עשייה והוויה.

ביון מעביר תחושה של מרחב אחר; מרחב בראשיתי קדום נטול-אם (קדם-אם), שבו האדם ניצב חשוף ומאוים בפני כוחות הבריאה/אלוהיו. המרחב של ביון ספוג חרדה (PS) ונושק ברגעים בעלי גוון דכאוני (D) ובכך הוא מעביר תחושה הדומה יותר לקליין (דרך אגב, קליין השפיעה על שניהם כי היתה מטפלת של ביון ומדריכה של ויניקוט). לאתגר התודעתי בתוך המרחב הזה יש איכות חריפה יותר של חיים או מוות והתנועה שלו הולכת אל מעבר להתפזרות הויניקוטיאנית, שנשמרת בה תחושת קיום כלשהי, אל קוטב קיצוני יותר של העלמות/אי-קיום. במרחב זה לא עוברת תחושה של משחקיות או הנאה, אלא של סכנה. 

קיימים אצל ביון אלמנטים אופקיים, הלוקחים בחשבון את ההזדקקות של האדם לאחר (למשל התינוק זקוק לרוורי של האם, הנפש זקוקה שנפש אחרת תעזור לה "להיחלם לידי קיום"), ואפילו היבטים המדגישים את מרווח החיבור ולא את הסובייקטים הספציפיים המחוברים. עם זאת, בניגוד לויניקוט, אצל ביון עוברת בעיקר תחושה הקשורה לציר האנכי: אמונה ב-O מאפשרת אחדות מיסטית עם O. האנכיות המורגשת בכתביו של ביון קשורה גם להיבטים מסוימים בהמשגה שלו סביב "חלימה" (שלא אכנס אליה בחיבור זה), מאחר שגם העיבוד הקשור לחלימה מצטייר (לי) כסוג של תנועת סירקולציה/חילוף-חומרים שהיא בעיקרה אנכית. 

אפשר להניח, די בבטחה, שהשוני בתחושת המרחב שעוברת מויניקוט ומביון נעוץ בהבדלים בביוגרפיה, באישיות, ובניסיון הטיפולי. חווית הקיום של כל אחד מהם היתה שונה, וזו, מן הסתם, השפיעה על מחשבתם. ויניקוט, למשל מדווח על אם טובה-דיה, משחקית, ועל נינוחות גופנית בתוך העולם. ביון מתאר קשר מנוכר אם כי מכבד למול אימו, וביישנות מתמידה. ויניקוט עבר לבי"ס פרטי בתנאי פנימייה בגיל 14, ובמלחמת העולם הראשונה התנדב לשרת במשחתת קרב (כסטודנט לרפואה לא היה מחוייב לכך) , שם, לא ברור אם עבר חוויות טראומטיות. ביון לעומתו נפרד ממשפחתו ונשלח כבר בגיל 8 לבי"ס פרטי, ובמלה"ע הראשונה שירת כמפקד טנק וחווה אימה וזוועות. ויניקוט טיפל בילדים ומבוגרים על טווח רחב של פסיכופתולוגיה, וביון עבד בעיקר עם פסיכוטיים וגבוליים קשים. חווית הקיום אצל ויניקוט מצטיירת כמתונה ואפשרית יותר, אצל ביון ישנה חריפות, סכנה, וטווחי קיום/אי-קיום חסד מיסטי/אלימות קיצוניים יותר.

 ———————————————————————————————————————————————-מקורות: חיבורים אלה אינם מאמרים אקדמיים ולכן אינם כוללים מראי מקום מדוייקים. עם זאת, חשוב לי לציין שהכתיבה שלי מושפעת מאוד מהרעיונות של ביון, ויניקוט, ואוגדן, ובעיקר מהכתיבה של מייקל אייגן.