ביון דן ב-אמת וטובע את המושג O כדי לסמן את ההתרחשות עצמה – הממשית, זאת שקודמת להמשגה, לסימון ולידיעה באמצעות החושים. בהקשר הטיפולי מדובר באמת הרגשית של פגישה – זאת שיושבת בחדר ואינה ידועה ו/או מנוסחת. הדיבור של ביון על האמת וההצבעה של ביון על O אינם אקטים פילוסופיים, מופשטים, פוסט-מודרניסטיים, דתיים, או אינטלקטואליים, אלא הכוונות בעלות השלכות מעשיות (אם כי לא קונקרטיות או נוסחאתיות).

לדידו, על המטפל לנסות להיות במגע עם מציאות שחורגת מיכולתו לדעתה, ולאפשר לדבקות בה להוביל אותו ואת המפגש. ביון כותב במאמר סזורה: "…המצב שמופיע בפנינו בכללותו הוא מעבר ליכולת שלנו… העובדה שמשהו אינו מובן כעת כיוון שהמיינד שלנו אינו מתאים או אינו יכול לתפוס אותו, אינה סיבה להגביל את העובדות כפי שהן עומדות לרשותנו בפועל" (עמ' 59, סזורה, בהוצאת תולעת ספרים).

בהקשר זה כותב מייקל אייגן (במאמרו היפה מחוז האמונה אצל ויניקוט, לאקאן וביון) "אנו שואפים בכנות ליצור קשר עם מה שמצוי מעבר לייצוגים שלנו, בעוד אנו משתמשים בייצוגים שלנו לשפוך אור על המסתורין של מי שהננו" (עמ' 55, פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת, הוצאת תולעת ספרים).

באותו מאמר (מחוז האמונה…) אייגן מצביע על האתגר הטיפולי במצבים בהם נוצר קונפליקט בין מוטיבציות להרגיע, להכיל ולהיטיב עם המטופל לבין נאמנות ל- O (או נאמנות ל-אמת). אלה סיטואציות בהן התנועה האוטומטית העולה במטפל מבקשת ממנו לתת למטופל משהו מרגיע, עוגן מיטיב, שיקוף חיובי, או למקם מיידית את האשמה לכאביו מחוצה לו ולשדר לו ש"הוא בסדר… הוא טוב…". 

במקביל, יש תנועה טיפולית עמוקה יותר (קשובת-אמת) שמבקשת להשתהות או להגיב לאו-דווקא באופן מרגיע. אלו סיטואציות שיכולות להיות מורכבות מאוד ולדרוש הקשבה עמוקה. הן מאתגרות לעשות הבחנות דקות בין מוטיבציות ברמה הגופנית-נפשית הראשונית ביותר. פעמים רבות אנחנו מגלים שההתערבויות המכילות-מיטיבות אינן מרגיעות ודווקא אלה המשתהות, המכוונות למגע אמיתי, מייצרות שקט והזנה.

אייגן כותב: "המטפל הטוב רוצה לסייע למטופל… עם זאת, תשוקתו לעזור ולדעת עלולה להפריע, במקום להועיל באופן עמוק… הרצון לעזור ולדעת עלול להרוות את המרחב שבו O עשוי להתפתח. המטפל, גם זה בעל הכוונות הטובות ביותר, לכוד בעמדה שיש בה גוון עדין של שליטה או אדנות ביחס לאמת הרגשית של מפגש טיפולי, ומצוי בסכנה להגביל את ההאזנה דקת ההבחנה ולחסום את הזרמים הדקים של התנועה היצירתית" (עמ' 55, שם).

שאלות שנראות לי חשובות בתוך סיטואציות כאלה:

האם הרצון בנתינה מיטיבה הוא ביטוי אותנטי של אנושיות, או קשור לשאיפה להימנע מקונפליקט, להימנע מלראות תמונה קשה, להרגיע את החרדה הקשורה לחוסר ודאות, לשמר דמות חיובית של המטפל, המטופל והעולם, ושקולה למזון מהיר או כדור משכך כאבים?

מנגד, האם הרצון להשתהות באמת קשור לנאמנות לאמת עמוקה; השתהות שמאפשרת לאוכל מזין את הזמן הדרוש להבשיל בתוכנו? או קשור לאידאליזציה של עמימות, לדוגמטיות פסיכואנליטית, למניעה של הזנה הכרחית, ואולי אפילו לסדיזם?

אייגן ממשיך: "תשומת לב המופנית כלפי האמת הרגשית של מצבים צריכה להיות בעלת מידה מסוימת של אי-תלות בשיקולים של עונג וכאב. לא ניתן 'לווסת' את התנועה של האמת… בסופו של דבר פונקציית ההכלה שואפת להשפיע על התנועה של O לכיוונים רצויים מבחינת האני… מטרתה היא לגזור את המציאות האולטימטיבית של היחיד למידתו של האני" (עמ' 56, שם).

אני מוצא שקשב גופני עשוי לעזור בהכוונה. מוטיבציות להרגעה שטוחה לעיתים מורגשות כנובעות מההיקף הפריפריאלי באזורי הבטן העליונה, הצלעות, החזה, הכתפיים, הצוואר והעיניים. לעיתים תורגש מוטיבציה לנטות קדימה, לרכון קלות לכיוון המטופל. הרכינה קדימה עשויה לסמל בו-זמנית: א) רצון "ללכת לקראת" המטופל, ב) רצון לבטל אי-נוחות בהווה ע"י הזזת המצב לכיוון העתיד-קדימה (הזזה מהירה מידי), ג) שאיפה לבטל את המתח הסזוריאלי הכרוך בהחזקה בו-זמנית של נפרדות וחיבור דרך יצירת אשליה של חיבור שאינו כרוך בנפרדות.

לעומתן, מוטיבציות עמוקות יותר נוטות לנבוע מליבת הגוף באזור שבין הבטן התחתונה והחלציים; אזור שמרגיש קיים ולא-קיים בו-זמנית.

עם זאת, גם הגוף עשוי לתעתע ולהיות חלק ממוגבלתו הטבעית של כל מטפל: חלק מהמודעות העצמית המוגבלת (תמיד), חלק מדחפי הקיום האוטומטיים לצמצום כאב לטווח שניתן לשאתו, וחלק מהונאתו העצמית של המטפל (כמו של כל אדם).

למעשה, אין התוויה שיכולה לחלץ את המטפל מהתלבטותו הבודדה ברגעים שכאלה. בסופו של דבר, הוא ייאלץ לבצע אקט של אמונה ולסמוך על עצמו: על הקשב שלו ועל התנועה שיוצאת ממנו.

[המושגים בהם נעשה שימוש בפוסט, למשל – אמת, O, הכלה ומתח סזוריאלי – נידונים בהרחבה ומונגשים בבהירות בקורס האונליין על ביון ואי-ידיעה בפסיכותרפיה – לפרטים מלאים על הקורס לחצו כאן]