"זהו זמר פשוט גם תמוה,

אין ראשית לו וסוף והמשך,

זימרנוהו בלי דעת מדוע

וכיצד ובשל מה זה ואיך.

זימרנוהו כך סתם זה מוזר,

כי דבר מה התרונן בו ושר…"

(מתוך השיר אליפלט, מילים: נתן אלתרמן)

בערך באמצע המאמר "סזורה" ביון מציין שהאישיות אינה מתפתחת כאילו היתה ישות אלסטית, אלא מפתחת קליפות בדומה לבצל. מייד אחר כך הוא כותב "המטופל חווה התפרקות (breakup) או משבר (breakdown) ולאו דווקא 'פריצת דרך' (breakthrough). פָסָדות רבות נשתמרו הודות לאותה פורענות עצמה שהפכה אותן לעיי חורבות מוצלחים". (עמ' 47, סזורה, תולעת ספרים, תורגם לעברית ע"י א.ברגשטיין וח.אהרוני).

תמיד אחרי שאני קורא את הקטע הזה אני חושב לעצמי – איזו שירה מוזרה.

הדחיסות הרעיונית מזכירה שירה, אבל יש איזה העדר פואטי/נוסטלגי/דידקטי הגובל בסטריליות סרקסטית, כמעט א-הומנית. לעיתים מתעוררת אצלי תחושה שנתקלתי במשהו מדויק באופן דוחה, ובעטיו של אותו דיוק אני גם נמשך להתעמק בו.

אנסה להתייחס לשורות אלה, להרחיבן ולהציע כיווני מחשבה. 

1. פסדות הינן עיי חורבות מוצלחים. הן נגרמו ע"י פורענות כלשהי, ואותה פורענות (במקור misfortune) גם ממשיכה לשמר אותן. פסדה הינה כמו קליפת בצל שהאישיות עוטה על עצמה, ויתכן שישנן שכבות על שכבות של קליפות-פסדות. הדימוי שעולה לנגד עיני לאחר קריאת הקטע הזה (לצערי) הוא אסון מגדלי התאומים, והאנשים הלבושים בחליפות המסתובבים באזור הסחר הבינלאומי (מה שמכונה באנגלית "the suits"). הויזואליות של אסון התאומים מתחברת לי לביטוי "עיי חורבות מוצלחים" וה "suits" מתחבר לי לפסדות. לנגד עיניי עולה סטראוטיפ של אדם לבוש בחליפה, שעל פי כל מדד חברתי-כלכלי ניתן לכנותו מצליח, ועם זאת בתוכו הוא מפורק, ריק, ו/או נמצא באימת קריסה. יתכן שהדימוי קשור גם למילה misfortune ולהון (fortune) שמנסה לפצות על ה misfortune. [חשוב לי לציין כי איני עוסק כאן בהצהרות פוליטיות, ערכיות או שיפוטיות, אלא בניסיון לפענח את כתיבתו של ביון בעזרת דימויים ואסוציאציות]. נראה שביון מציע, בסגנונו, רעיונות דומים לאלה שמציע ויניקוט ב"פחד מהתמוטטות".

2. נעבור למשפט "המטופל חווה התפרקות (breakup) או משבר (breakdown) ולאו דווקא 'פריצת דרך' (breakthrough)".
   פריצת דרך בהבנת המשפט הזה חוויתי בזכות אחד המשתתפים בקורס שהעברתי לקבוצה נפלאה של מדריכות ומדריכים בטיפול באמצעות אמנויות. אנו נתפסנו להבחנות שבין התפרקות, משבר ופריצת דרך והוא התייחס למבנה המילים באנגלית שמצביע, בפשטות, על 3 אפשרויות: שבירה-למעלה, שבירה-למטה, ושבירה-דרך. איזו תבונה נהדרת היתה למתרגמים שהשכילו לכתוב ליד המילים האלה את המקור באנגלית.
   קריסה-מעלה מתחברת לי לציר שעולה לשכלתנות (ראש), מאניה, רוחניות* ודיסוציאציה (מעל הראש) ומתאפיין בהפיכה למצב צבירה גזי. קריסה-מטה מתחברת לי לציר  שיורד לדחפיות/החפצה/חומרניות (אברי המין והרגליים), דיכאון, ופסיכוזה (כמייצגת קבורה חסרת הבחנה בגוף האם – בקרקע – מתחת לרגליים) ומתאפיינת במצב צבירה מוצק. אפשרויות הקריסה הקיצוניות מייצגות אימוֺת איון ברמה טראומטית-פסיכוטית. ירידה מענן הדיסוציאציה אל הקיום הרגשי, והפצעה כעצמי מובחן מתוך קבורה מעורבבת חסרת-הבחנה בגוף האם (פסיכוזה) – שתיהן מסוכנות בצורה בלתי נסבלת. הכניסה לחיים רגשיים מובחנים מתוך שני מצבים אלה מלווה באימת דין רודף, שהינה חריפה יותר מחרדת סירוס.
   [ניתן לדמיין אפשרויות קריסה נוספות גם על הציר האופקי – לצדדים וקדימה אחורה. למשל, במימד האישי לביטוי בפעולה או לקיפאון הווה, במימד הבין-אישי לסימביוזה או לניתוק, ובמימד הזמן לעבר (זיכרון) או לעתיד (השתוקקות)].
   בין האפשרויות האלה, בסזורה, מתקיימת האפשרות של שבירה-דרך, צליחה. היא מתקיימת בסזורה שבין ראש ורגליים, אויר ואדמה, שכלתנות ודחפיות, גז ומוצק. זאת אפשרות הקשורה לקיבולת של הלב והבטן, ליכולת להחזיק רגש, לשאת נוזליות ולהיות כאן ועכשיו הווה/עושה, מחובר/נפרד. זוהי גם אפשרות הקשורה לספיגה ולצמיחה אמיתיות.
   דברים שמגיעים אלינו עלולים להחליק מעלה או מטה וקשה להם להיספג. מחמאה למשל עלולה להחליק למעלה (לעלות לראש) להסמקה, למחשבות שאיננו ראויים, או דווקא למאניה, או להחליק מטה, לריגוש מיני או למחשבות איך היא תוכל להיות מומרת לחומר. מאתגר להישאר איתה ולתת לה להיספג ולהזין את הערך העצמי. ביקורת היא דוגמא הפוכה אך דומה. היכולת להיות-עם, לשאת ולספוג אהבה מבלי שתחליק מעלה/מטה עלולה להוות אתגר משמעותי.

3. נדמיין עצמנו נעים בתוך המרווח שבין קליפות הבצל, בסזורה. זהו המקום בו אנו נמצאים בכל רגע נתון בשעה הטיפולית. באותו הווה טיפולי אנו עלולים לקרוס למעלה/למטה, או עשויים להצליח לצלוח ולחדור-דרך אל קליפת הבצל הפנימית יותר.
   כל כך הרבה תלוי בצליחה הזאת.
   אפשר לדמיין את האישיות המתפתחת נכשלת בדיוק שם; לדמיין שהקריסה שם (מעלה/מטה) היא היא הפורענות שמייצרת ומשמרת את מבנה הבצל. מהי הפורענות? אולי חסר בקיבולת של הלב-רגש-נוזליות; חסר שלמול לחצי המציאות קרס מעלה (לשכלתנות-דיסוציאציה-רוחניות*-גז↑) או מטה (לדחפיות-החפצה-פסיכוזה-מוצקות↓). קריסה שייצרה קליפת פסדה וממשיכה לשמר אותה.

4. הטיפול מייצג אפשרות חדשה⇠: בכוחות משותפים להיות מסוגלים לצלוח-דרך המרווח שבעבר-האישיותי התרחשה בו קריסה; היכולת לשאת את הפורענות ביחד ולצלוח את הסזורה שבין קליפות הבצל. אפשרות זו תלויה בקיבולת של הלב המשותף (מטפל-מטופל) וביכולתו להישאר נוזלי, לשאת רגש ולייצר חיבור בין הקליפות (לצד מופרדותן).

5. גם האיכות של לב-רגש-נוזל (כמו כל איכות מוגדרת) עלולה להפוך לקוטב שקורסים אליו. להפוך לאיפיון אישיותי קבוע כמו קליפה מיטיבה, רגשנית ומסתגלת, הנותנת תחושה פָסָדית. צורת הביטוי של ביון לא-מנותקת, לא-שכלתנית, לא-רגשנית, לא-דחפית, לא-מקורקעת ולא-פסיכוטית. לא-אוורירית, לא-מוצקה וגם לא-נוזלית. ובו זמנית היא כוללת את כל האיכויות האלה. היא לא-שירה וגם לא לא-שירה. אולי זה מה שהופך אותה למוזרה. אולי זאת האיכות התודעתית שביון מכוון אליה ומבקש לגדלה – להיות לא-דבר וגם לא לא-דבר. לא-X וגם לא לא-X (למשל לא-שכלתני וגם לא לא-שכלתני) להתקיים מעבר להגדרות ובו-זמנית בתוכַן.

6. אולי הפורענות, אותו חוסר-מזל מצער (misfortune), קשורה לצורך להתגבש כמישהו.

במשפטים ספורים שביניהם ובתוכם יש קישורים לא ברורים ומרווחים לא מובנים (סזורות) ביון מאפשר לקורא לגדל בתוכו הבנות על התפתחות האישיות ועל טיפול.

*אין לי דבר נגד רוחניות, נהפוך הוא. המילה "רוחניות" כפי שהשתמשתי בה מייצגת קריסה לרוחניות שטוחה בגלל חוסר במשאבים לשאת תסכול הכרוך במגע עם מציאות.