ביון עוסק בתעלומה.

כיצד תופעה שמקבלת קלט של רשמי חושים מרגישה עצמה בעלת קיום עצמי וממשי?

את הקלט המגיע מרשמי החושים הוא מדמיין כגולמי, מעין אותות בינריים-חשמליים-פיזיקליים, ריצודים נטולי משמעות. ומהעבר השני, האדם חש עצמו כישות קיימת, משמעותית, מרובדת. ביון חש שמשהו חייב לעשות עבודת התמרה איכותנית על רכיבי הקלט הגולמיים (אותם הוא מכנה רכיבי ביתא), כדי להפוך אותם לאבני בניין שעליהם יכולה להישען התחושה המרובדת של הקיום האנושי (את אותן אבני בניין הוא מכנה רכיבי אלפא). זוהי מעין טרנספורמציה מקטגוריית החפצים הדוממים לקטגוריית התופעות החיות. את המשהו הזה, המתמיר, הוא מכנה "פונקציית אלפא".

מבחינת ביון, לוגית, חייבת להיות פונקציה שכזאת. עם זאת, הוא מבקש להשאירה פתוחה, לא-רוויה במשמעויות קיימות, לא ממוקמת ולא-ידועה. הוא מתבונן פעור-מיינד בפער הקוונטי, האיכותי, בין הקלט האינרטי-חומרי-דומם לבין תחושת העומק של ההתקיימות האנושית ומאפשר לתהום הפעורה להתחיל לדבר אליו.

למעשה, הוא משתמש בפונקציית אלפא כדי לחקור את פונקציית אלפא. הוא שוהה, פתוח, עם סימן-שאלה, עד שמשמעויות שונות, לעיתים מפעימות, מתחילות להתגבש. פתאום מתגלה לו, למשל, שאותה פונקציה מתמירה, שלוגית חייבת להיות שם מבראשית, תלויה ביכולת לשאת תסכול; קשורה לעמדה הטיפולית וההורית המכונה reverie; יכולה לעזור בהבחנה בין החלק הפסיכוטי של האישיות לחלק הלא-פסיכוטי של האישיות; חיונית כדי לייצר מחסום מגע (חדיר למחצה) בין המודע ללא מודע; מאפשרת להיות במגע עם 'מציאות'; היא הבסיס לתהליכי חלימה ולמידה ועוד.

אני רואה את ספרו של ביון "ללמוד מן הניסיון" כשיר-הלל לפונקציית אלפא. יצירה הנובעת מתוך הפעלת פונקציית אלפא בשירות חקירה של פונקציית אלפא. אני מדמיין אותו רוכן על שולחן עבודתו, כמו אמן המתמחה בבניית מיניאטורות, שעובד עם כלי עבודה זעירים. מחזיק בידיו הגדולות והעדינות בועיות קטנטנות, הפרודות הראשוניות של חווית הקיום האנושי, ומביט בהן בהשתאות, בפתיחות ובסקרנות עד שמשמעויות מתחילות להפציע בו.

כדוגמא, הוא מהרהר (קמוט-מצח?) באפשרות שליקוי בפונקציית אלפא עלול לייצר התקיימות בעלת אופנות פסיכוטית וכותב:

"3. אם קיימים רכיבי ביתא בלבד, אשר לא ניתן להופכם ללא-מודעים [כלומר קיים ליקוי בפונקציית אלפא] לא יתכנו הדחקה, דיכוי* או למידה. דבר זה יוצר את הרושם שהמטופל אינו מסוגל לבצע הבחנות, הוא אינו יכול שלא להיות ער לכל גירוי חושי כלשהו, אך רגישות יתר שכזו אין פירושה מגע עם המציאות.

4. מתקפות על פונקציית אלפא… הורסות את האפשרות למגע מודע של המטופל עם עצמו או עם אחר, כאובייקטים חיים. בהתאמה, אנו שומעים על אובייקטים דוממים ואפילו על מקומות, במקום שבו היינו מצפים לשמוע על אנשים. אלו, למרות היותם מתוארים באופן מילולי, מורגשים מבחינתו של המטופל כנוכחים באופן חומרי… מצב זה מנוגד [הפוך] לאנימיזם** מבחינה זו שלאובייקטים חיים מוענקות תכונות של מוות [של אובייקטים דוממים]" (ביון, עמ' 32-33, ללמוד מן הניסיון, הוצאת תולעת ספרים).

*suppression

**אמונה בקיום נשמה בכל עצם

[בתוך הסוגריים המרובעים הוספתי הערות שלי להבהרה]

העמדה הזאת, של פתיחות והשתהות פעורת-מיינד לנוכח מסתורין, היא העמדה הטיפולית הבראשיתית אליה מכוון ביון.